החלטה בתיק בע"מ 3610/12

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ו-ר' לבהר-שרון) מיום 2.4.2012 בעמ"ש 39641-05-10, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו (השופט א' בן-ארי (אטינגר)) מיום 9.4.2010 בתמ"ש 24840-08, בו נדחתה תביעת המבקשת לקבל מחצית מדמי הפנסיה החודשית המשולמת למשיב.

רקע עובדתי

1.             בין המבקשת למשיב נחתם בחודש דצמבר 1993 הסכם יחסי ממון וגירושין (להלן: הסכם הממון או ההסכם), אשר הסדיר את ענייני הגירושין והרכוש בין בני הזוג. הסכם הממון נערך על ידי עורכת דין (באת כוחה של המבקשת) ואושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 23.12.1993. סעיף 11 להסכם הממון קבע: "חשבונות בנק, חסכונות, קופות גמל, קרנות השתלמות, כספים, פיצויים, יחולקו שווה בשווה בין הצדדים". אין חולק כי סעיף 11 בהסכם הממון (או כל סעיף אחר בהסכם זה) אינו כולל התייחסות מפורשת לדמי פנסיה עתידיים של מי מהצדדים. כמו כן, סעיף 29 להסכם קובע: "עם סידור הגט אין להם [לצדדים] שום תביעות או טענות מכל מין וסוג שהם, שאינן מפורטות בהסכם זה..." וסעיף 32 להסכם מוסיף וקובע: "מלבד האמור בהסכם זה אין למי מבני הזוג כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה האחד כנגד משנהו".

2.             זמן קצר לאחר גירושי בני הזוג, פרש המשיב ממקום עבודתו וקיבל פיצויים ממקום העבודה (להלן: הפיצויים) והחל לקבל גמלת פנסיה בסך למעלה מ-7,000 ש"ח בחודש מקרן פנסיה "מבטחים" (להלן: דמי הפנסיה). בשנת 1995 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיב וטענה לחלקה בכספי הפיצויים (אך לא טענה לעניין דמי הפנסיה). תביעה זו הסתיימה בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, במסגרתה שילם המשיב למבקשת סך של 40,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

3.             בשנת 2008, כ-15 שנה לאחר שנערך הסכם הממון ואושר על ידי בית המשפט, הגישה המבקשת תביעה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה לקבלת מחצית מדמי הפנסיה של המשיב, החל מהיום בו החל לקבלם. המבקשת טענה בתביעתה כי לא ידעה שיש לה זכויות בדמי הפנסיה של המשיב וכי הדבר נודע לה רק לאחר שהשתתפה בקורס גישור והתוודעה לנושא. לטענת המבקשת, יש לה זכויות קנייניות בדמי הפנסיה ולפיכך הויתור על חלקה בדמי הפנסיה צריך שייעשה במפורש ולא במשתמע. נטען כי הסכם הממון אינו כולל ויתור מפורש על זכויותיה בדמי הפנסיה של המשיב שנצברו במאמץ משותף ולפיכך יש לראותה כמי שמעולם לא ויתרה עליהן. המשיב טען מנגד כי המבקשת ידעה היטב טרם חתימתה על הסכם הממון כי הוא זכאי לדמי פנסיה לכשיפרוש מעבודתו וכי הוסכם ביניהם באופן הדדי שלא לכלול את דמי הפנסיה במסגרת הסכם הממון.

4.             בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המבקשת וקבע כי בנסיבות העניין אין למבקשת זכות בדמי הפנסיה של המשיב, מכיוון שהצדדים החריגו את העניין מהסכם הממון.

                    בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקשת לא הייתה אמינה בעדותה. נקבע כי על אף ניסיונה של המבקשת לשכנע כי לא ידעה כלל כי המשיב עתיד לקבל פנסיה לאחר פרישתו בעתיד, כי לא ידעה שיש לה לכאורה זכויות בפנסיה העתידית וכי נושא זה לא עלה בשיחותיהם של הצדדים לפני החתימה על ההסכם או בשיחותיה של המבקשת עם באת כוחה, הרי שהרושם בסיום עדותה היה הפוך. נקבע כי בין הצדדים התקיימו שיחות בטרם החתימה על ההסכם בהן עלה נושא הפנסיה שיקבל המשיב בעתיד עם פרישתו. כמו כן, נקבע כי לא ניתן להאמין לגרסת המבקשת, לפיה כלל לא ידעה שזכותה לתבוע מחצית מכספי הפנסיה, לאור התביעה שניהלה בשנת 1995 בנוגע לחלקה בפיצויי הפיטורין שקיבל המשיב. עוד נקבע כי גרסת המבקשת כי לא ידעה על זכותה בדמי הפנסיה נראית תמוהה לאור טענתה כי דמי הפנסיה כלולים בלשון סעיף 11 להסכם. בית המשפט קבע כי דווקא עדותה של המבקשת היא שנתנה חיזוק ותמיכה לטענת המשיב, לפיה הוסכם שתשלומי הפנסיה שיתקבלו לא יתחלקו בין שניהם וכי זו הסיבה לכך שסעיף 11 להסכם, על אף שמדובר בסעיף מפורט מאד, אינו מזכיר את דמי הפנסיה.

                    בית המשפט לענייני משפחה ציין כי לאור קביעותיו לעניין עדותה של המבקשת, ספק אם הוא נדרש לדון בשאלות שעלו בדבר פרשנות הסכם הממון. יחד עם זאת, התייחס בית המשפט גם לשאלות אלה. במענה לשאלה האם יש לראות את הסכם הממון ככולל את נושא דמי הפנסיה, נקבע כי הבנת הנושאים הכלולים בסעיף 11 להסכם כפשוטם הינה כי דמי הפנסיה המשולמים למשיב כגמלה חודשית מקרן "מבטחים" אינם כלולים בו. עוד נקבע כי עניין כה מהותי כתשלום פנסיה חודשי אינו יכול להיות מרומז בלבד ואם כוונת הצדדים הייתה לכלול את הפנסיה בין העניינים שצריכים להתחלק ביניהם הרי שהדבר היה צריך להיאמר במפורש. לפיכך, נקבע כי "משלא הוזכר מפורשות יש כאן אמירה מפורשת שהפנסיה אינה מתחלקת בין הצדדים". במענה לשאלה האם ויתורה של המבקשת צריך להיות מפורש או שניתן ללמוד עליו במשתמע, נקבע כי בנסיבות העניין ישנה הסכמה מפורשת שהפנסיה אינה מתחלקת בין הצדדים. קביעה זו התבססה על שלושה נדבכים: מעדותה של המבקשת עולה כי הייתה הסכמה בינה לבין המשיב על החרגת דמי הפנסיה מההסכם; היעדרותו של המונח "פנסיה" או "גמלה חודשית" מסעיף 11 להסכם הינה בולטת, ברורה וחד-משמעית; הסכם הממון נערך ונוסח על ידי באת כוחה של המבקשת, ואילו המשיב לא היה מיוצג כלל. לאור כל האמור, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הצדדים החריגו את דמי הפנסיה מההסכם ודחה את תביעת המבקשת.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.             במסגרת ערעורה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שבה המבקשת על כל טענותיה, ובראשן הטענה כי הויתור על דמי הפנסיה צריך להיות ויתור מפורש וברור. לטענת המבקשת, פרשנותו של בית המשפט לענייני משפחה יצרה מצב בלתי שוויוני ובלתי צודק לנוכח המאמץ המשותף של הצדדים במשך שנות נישואיהם הרבות. מנגד, סמך המשיב ידיו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה והדגיש כי הוא מתבסס בראש ובראשונה על התרשמותו של בית המשפט מעדותה של המבקשת ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכך. בנוסף טען המשיב כי המבקשת מנועה מלתבוע לאור סעיפי הויתור שבהסכם. כמו כן, טען המשיב כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר וכי הסתמך על הסכם הממון ולפיכך קבלת התביעה בחלוף שנים רבות תפגע קשות ביכולותיו הכלכליות.

6.             בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בפסק דין מקיף ומנומק היטב. בית המשפט קבע כי במועד עריכת הסכם הממון ואישורו (בשנת 1993) "המצב המשפטי הנוהג כבר הכיר בזכויות בני זוג לעניין פנסיה", ולפיכך צדק בית המשפט לענייני משפחה כשבחן האם נושא הפנסיה עלה במסגרת המשא ומתן שניהלו הצדדים והאם אכן ויתרה המבקשת על זכויותיה בעניין זה. בית המשפט המחוזי ציין שבפסיקה נקבע כי בן זוג שטוען לויתור מצד בן הזוג האחר על זכות ממונית נדרש להצביע על ויתור מפורש ואין די בויתור משתמע וכללי. בית המשפט ציין כי מדובר בשאלה עובדתית שבית המשפט לענייני משפחה הכריע בה ושאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה, אלא במקרים חריגים אשר מקרה זה אינו אחד מהם.

                    בית המשפט הוסיף וציין כי יש לייחס משקל רב לעובדה שמדובר בהסכם ממון שאושר כדין בבית המשפט, דהיינו לאחר שנוכח בית המשפט כי בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ותוצאותיו, כאמור בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ד-1973 (להלן: החוק). בית המשפט קבע כי התערבות משפטית בדיעבד, לאחר שבית המשפט אישר את ההסכם, פוגעת באוטונומיה החופשית של בני הזוג אשר הינה "מרכז הכובד" של החוק.

7.             בית המשפט המחוזי קבע כי קיימים מספר נדבכים התומכים במסקנת בית המשפט לענייני משפחה. הנדבך הראשון הינו דברי המבקשת בעדותה בבית המשפט, מהם עולה כי התקיים שיח ושיג מפורש בין בני הזוג בנושא הפנסיה. הנדבך השני הינו העובדה כי המבקשת הייתה מיוצגת על ידי עורכת דין, אשר אף ערכה את הסכם הממון ואף ייצגה את המבקשת מאוחר יותר בתביעה בשנת 1995 בעניין הפיצויים, בעוד המשיב לא היה מיוצג כלל. בנקודה זו קבע בית המשפט כי קשה לקבל את הטענה שעורכת הדין לא ידעה אודות הפסיקה באותה עת בנוגע לזכויות בדמי הפנסיה. עוד ציין בית המשפט כי העובדה שהמבקשת הייתה מיוצגת מחלישה מאד את טענתה כי הוטעתה על ידי המשיב לסבור כי היא אינה זכאית לחלקה בדמי הפנסיה. כמו כן, צויין כי אם אכן מדובר בטעות, היה על המבקשת לבטל את ההסכם תוך זמן סביר מעת שנודעה לה הטעות, דבר שלא נעשה. הנדבך השלישי הינו הסכם הממון עצמו. בית המשפט ציין כי אין חולק שאין בהסכם ויתור מפורש על דמי הפנסיה, אך לאור הנסיבות שפורטו לעיל ולאור היעדר אזכור דמי הפנסיה בסעיף 11 להסכם (ובמיוחד לאור אזכור נושא הפיצויים באותו סעיף), "יש ליצוק תוכן לאותן הוראות בדבר ויתור על כל דרישות נוספות". הודגש בנקודה זו כי בית המשפט שאישר את ההסכם התייחס במפורש לסעיפי הויתור הכלליים.

8.             בית המשפט התייחס גם להתנהלותה של המבקשת לאחר אישור הסכם הממון. צויין כי המבקשת הגישה בשנת 1995, באמצעות באת כוחה אשר ערכה את הסכם הממון, תביעה לעניין הפיצויים אולם נמנעה מהגשת תביעה לעניין הפנסיה. נקבע כי אם לא הייתה הסכמה מפורשת בין בני הזוג ביחס לפנסיה, מצופה היה כי תוגש תביעה בעניין הפנסיה יחד עם התביעה בעניין הפיצויים. בעניין זה ציין בית המשפט כי "אכן לא היה מקום לקבל את תירוציה והסבריה של המערערת [המבקשת], אשר בצדק נדחו על ידי בית משפט קמא".

                    לבסוף קבע בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מהשיהוי של המבקשת בהגשת תביעתה. נקבע כי המשיב הרים את הנטל להוכיח שהמשיבה הציגה מצג ממשי של ויתור על זכותה בדמי הפנסיה, כאשר נמנעה במשך כ-15 שנה מלהגיש תביעה בעניין זה. נקבע כי המשיב התנהל כלכלית והסתמך על מצג זה. צויין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף אם היה בית המשפט מגיע למסקנה כי לא הוכח ויתור מפורש (הפוך ממסקנתו במקרה זה), יש מקום להתחשב בטענת שיהוי והסתמכות בנסיבות אלה, ו"קשה לקבל שבן זוג או בת זוג יהיו רשאים לתבוע בחלוף כ-15 שנים זכויות...שבאו לעולם ואף לכדי מימוש סמוך לאישורו של הסכם הממון".

נימוקי הבקשה

9.             המבקשת טוענת כי מתעוררות במקרה זה מספר שאלות כלליות ובעלות חשיבות ציבורית, אשר לגביהן קיים חוסר אחידות בפסיקה ואשר דורשות תשובות ברורות מבית המשפט העליון, בעיקר נוכח הכנסתו של סעיף 5(ג) לחוק במסגרת תיקון מס' 4 התשס"ט-2008 (להלן: התיקון לחוק). ראשית, נטען כי מתעוררת השאלה האם לאחר התיקון לחוק נדרש ויתור מפורש בכתב על זכויות הפנסיה שנצברו על ידי מי מהצדדים במהלך הנישואין או שמא גם לאחר התיקון לחוק ניתן להסתפק בויתור משתמע שנלמד מהתנהגות הצדדים ומהנסיבות. נטען כי סעיף 5(ג) לחוק קובע במפורש שזכויות עתידיות לפנסיה הן חלק מנכסי בני הזוג שמתחלקים שווה בשווה ביניהם, וכי בהתאם לסעיף 3(א) לחוק בהיעדר קביעה אחרת בהסכם רואים את הצדדים כאילו הסכימו להסדר הקבוע בחוק. כמו כן נטען כי סעיף 5(א)(3) לחוק מחריג נכסים שהצדדים הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם. לפיכך, נטען כי הויתור צריך להיעשות במפורש ולא במשתמע ואין לקבל את הגישה הפרשנית של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי במקרה זה. שנית, נטען כי מתעוררת השאלה האם הזכות לקבלת פנסיה מבן הזוג מתחדשת מדי חודש בחודשו, וככל שהתשובה לשאלה זו הינה בחיוב האם ויתור שניתן לעבר מהווה ויתור גם להווה ולעתיד. לטענת המבקשת, הזכות לקבלת מחצית מדמי הפנסיה הינה זכות המתחדשת מדי חודש בחודשו ועל כן לא ניתן להעלות לגביה טענת שיהוי. אף אם ייקבע שאין למבקשת זכות לתבוע חלקה בדמי הפנסיה לגבי העבר, הרי שלטענתה היא זכאית לכל הפחות לחלקה בדמי הפנסיה ממועד הגשת התביעה ואילך.

דיון והכרעה